חיוב קק"ל להעניק תמורה בגין נכס שנמכר בפולין לאחר מלחמת העולם השניה

רקע

לפני תביעה שהוגשה נגד הקרן הקיימת לישראל בע"מ (להלן "הנתבעת" או "קק"ל") לקבלת תמורת נכס  שנמכר בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה.

מר אברהם קנטרוביץ (להלן: " התובע"), ישראלי יליד פולין, עלה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה. הגב' רגב נורית ורום ברוריה הן בנותיו (להלן: " התובעות 2 ו-3"). ב-15.12.1946, בעת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, התקשר התובע בהסכם עם הקרן הקיימת לישראל, למכירת רכוש אביו המנוח שנספה בפולין (להלן " ההסכם").

בשנת 1949 הודיעה הנתבעת לתובע כי בית אביו נמכר וכי הכסף מונח בחשבון בנק חסום. לצורך המשך הטיפול התבקש התובע  להעביר הצהרות למשרד המסחר והתעשייה ואף  עשה כן.

בשנת 1999, לאחר התמוטטותו של המשטר הקומוניסטי, פנה  ב"כ  התובע  לב"כ  הנתבעת על מנת לקבל את התמורה בגין מכירת הנכס. בתשובה לכך נענה שוב כי הנכס נמכר והכספים הופקדו  ב"חשבון המוקפא". עוד נענה כי הנתבעת מתכתבת עם שר האוצר הפולני ובוחנת את חוקיות סוגיית הקפאת הכספים ולפיכך היא ממליצה לגנוז בשלב זה את הדרישה להעברת הכספים לידיו.

בתום שנות המתנה הוגשה תביעה זו. סכום התביעה הועמד על 750,000 זלוטי לפי ערכם ליום הגשת התביעה- 883,236 ש"ח.

טענות התובע

1.         לגרסת התובע נפטרו הוריו, אחיו ואחותו והוא הינו יורשם היחיד. במותם הותירו אחריהם הוריו נכסי מקרקעין בפולין. הנכס הראשון הוא בית בן קומה אחת ברח' נרטוביץ' 53 בעיר לאסק בפולין (להלן " הבית") והנכס השני הוא טחנת קמח ברח' נרטוביץ 51. הנכס הראשון הוא נושא תביעה זו.

2.         בהסכם עם קק"ל התחייבה האחרונה למכור את הנכסים בפולין ולהעביר את תמורתם לידי התובע, תמורת דמי טיפול ובניכוי הוצאות המכירה. על פי ההסכם חל עליו החוק הארץ-ישראלי. 

3.         ביום 7 בספטמבר 1947 הוסכם בין התובע לקק"ל על טיפולה (בשמו) בנכסי הוריו המנוחים בלבד, ורכוש זה אינו כולל את נכסי סבו המנוח, בו טיפל דודו.

4.         בשנת 1949 מכרה קק"ל את הבית תמורת 750,000 זלוטי (המטבע הפולני באותה עת). ביום 5 בפברואר 1951, כשנתיים לאחר המכירה, פנתה אל התובע כי יורה לרשויות להעביר את כספי התמורה לרשותה - והתובע עשה כמצוותה והורה כפי שהתבקש. בהמשך הודיעה הנתבעת לתובע כי הכסף מונח בבנק וכי לא ניתן להעביר לישראל את כספי התמורה בשל הוראות השלטון הפולני.

5.         כשהתמוטט השלטון הקומוניסטי בפולין פנה התובע שוב אל הנתבעת לקבלת כספי התמורה. בקשותיו בשנים 1999 ו- 2000 נדחו.  לשיטת התובע, משהצטרפה פולין לאיחוד האירופי ב 1.5.2004, הוסרה המניעה החוקית וקמה חובת הנתבעת להעביר את הכספים לידיו.

טענות הנתבעת

6.         הנתבעת טענה כי פעלה באמצעות "זרוע פולנית" (להלן " קק"ל פולין") למכירת הבית. הכסף הופקד ביחד עם כספים נוספים בחשבון בנק חסום בבנק ממשלתי פולני, שאינו נושא הצמדה או ריבית. החוק הפולני מנע את העברת הכספים לישראל באיסור שהעונש על הפרתו היה מוות. גם כיום, לאחר שהוסרו המגבלות על העברת הכספים לישראל, הנתבעת אינה יכולה להעביר הכספים לישראל, שכן אינה מוכרת על ידי הבנק הפולני כבעלת זכויות במקום קק"ל פולין, אשר פורקה על ידי הממשל הקומוניסטי בפולין.

7.         לטענת הנתבעת, מעולם לא הפרה את ההסכם שהחיוב בו הוא חיוב השתדלות ולא חיוב לתוצאה. לשיטתה, על פי ההסכם לא התחייבה אלא להשתדל למכור את הנכס ולאחר מכן להשתדל להעביר את הכסף לארץ. לפיכך אי ההצלחה אינה מהווה הפרת ההסכם  ואינה מקנה זכות תביעה.

8.         עוד טענה הנתבעת כי שימשה מתווך בעסקה - וכי ההסכם התיר לה להעסיק צד ג' בפעולות שונות. מכוח הרשאה זו הועבר הטיפול לקק"ל-פולין.

9.         נטען כנגד התובע כי נמנע מלהציג את ההסכם בינו לבין הנתבעת, שלו הוצג מלכתחילה, ספק אם היה מתקיים הדיון כולו. על פי ההסכם, שותפים ברכוש ביחד עם התובע עוד ארבעה בני משפחה (מיכאל קנטרוביץ', ז'טל אלנברג, רבקה ליכטנשטיין, פאול קנטרוביץ') שהתובע מתעלם מזכויותיהם. לשיטת הנתבעת, על התובע להוכיח את זכותו וזכות בני משפחתו בנכסים.

10.       באשר לזכותו בנכסים, טענה הנתבעת כי התובע הצהיר כי אביו נפטר  בגטו לודז', אימו נספתה במחנה ההשמדה באושוויץ בשנת 1944 יחד עם אחיו, ואחותו המנוחה נפטרה בשנת 1938, בעת לידתה הראשונה. התובע הציג צו ירושה שהוצא בפולין ושימש בסיס  למכירת הבית. הצו  מתייחס לתובע כיורשו היחיד של אביו ומתעלם מאמו ומשני אחיו וצאצאיהם. הצו לא אושר בישראל, ולא עמד במבחן הדין הישראלי.

11.       מאידך, על פי צו ירושה אחר שאותר על ידי הנתבעת, ושהוצא בפולין בשנת 1998, אמו של  התובע נפטרה שנים רבות אחרי המלחמה, בשנת 1994.  גם צו זה אינו מתייחס לאחיו וצאצאיהם, ואילו לגבי האחות, שלדברי התובע נפטרה לפני המלחמה - לא הוגשה תעודת פטירה. הנתבעת טענה כי  התובע הטעה את בית המשפט בפולין כאשר ביקש כי הדיון בצו הירושה יועבר מהעיר סופוט, בה הוצא הצו הראשון, למחוז אחר, על מנת שלא יתגלה דבר קיומו של צו הירושה הראשון. לשיטת הנתבעת, משלא הוגשו שני הצווים לאישור בית המשפט לענייני משפחה בישראל, לא התמלאה דרישת  ההוכחה כדין של זכויות התובע.